קשר אור בע"מ נ' מדינת ישראל רשות המיסים אגף המכס

פסק דין

העובדות וגדר המחלוקת

1. זוהי תביעה כספית. בסעיף 4 לכתב התביעה הגדירה התובעת כי "עניינה של תביעה זו היא השבת כספים אשר נגבו ביתר על ידי הנתבעת". בהמשך כתב התביעה מפורט כי התובעת, חברה העוסקת בייבוא שנאים אלקטרוניים, נהגה לסווג את השנאים כפריט מכס המזכה בפטור מתשלום מכס. במהלך שנת 1997 קבעה הנתבעת כי יש לסווג את הטובין בפריט מכס אחר החייב במכס. הנתבעת הוציאה לתובעת הודעות גרעון בגין רשימוני יבוא המפורטים בכתב התביעה, אשר הוצאו בין הימים 20.3.97 לבין 29.6.98 בסכום כולל של 62,482 ₪. כמו כן נאלצה התובעת, לטענתה, לשלם מיסי ייבוא על רשימונים נוספים בין התאריכים 8.4.98 עד 1.5.00 בסכום כולל של 80,044 ₪. התביעה שבפני היא להשבת המיסים ששילמה התובעת בגין רשימונים אלה.

2.כתב התביעה הוגש ביום 3.5.07, כך שתאריכי כל הרשימונים המפורטים בכתב התביעה הם למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה.

לשם הכרעה במחלוקת בתיק זה יש להביא בחשבון עובדות נוספות, שבעיקרן אינן שנויות במחלוקת, כדלקמן:

בין השנים 2,000 - 2,002 הגישה התובעת נגד הנתבעת ארבע תביעות לבית משפט השלום בתל אביב, שעניינן מחלוקת בדבר סיווג הטובין ותשלום המכס הנובע מן הסיווג. (ת"א 107252/00, ת"א 107312/01, ת"א 162847/02, ת"א 189634/02. להלן יכונו התביעות הללו גם התביעות או התובענות המקוריות). הדיון בתיקים אוחד, והצדדים הסכימו להעביר את ההכרעה במחלוקת בשאלת הסיווג לועדת המינוח של ארגון המכס העולמי בבריסל (להלן: ועדת המינוח). ועדת המינוח קבעה כי הסיווג הנכון של הטובין הוא כשנאים אלקטרוניים הפטורים מתשלום מכס. בעקבות הקביעה ניתן ביום 23.10.03 פסק דין חלקי המאמץ את קביעת ועדת המינוח.

3.לאחר מתן פסק הדין החלקי נותרה מחלוקת באשר לזכותה של התובעת להשבת המיסים ששולמו ביתר. ביום 13.11.05 ניתן פסק דין סופי בו חוייבה הנתבעת להשיב לתובעת את סכומי התביעה. ביום 21.2.06 שילמה הנתבעת לתובעת את הסכום שנפסק. ארבעת התובעות המקוריות שהוגשו ופסק הדין שניתן בהם התייחסו לשמונה רשימוני ייבוא בלבד. לאחר כל אלו פנתה התובעת לנתבעת בדרישה להחזר בנוגע לרשימונים נוספים, ולאחר שדרישתה נדחתה הוגשה התביעה שבפני. התביעה שבפני עניינה רשימוני יבוא שקדמו להגשת התביעות בבית המשפט בתל אביב.

הנתבעת טוענת להתיישנות התביעה, הן על פי דיני התיישנות הכלליים הן על פי דיני המכס. אני סבורה כי דין התביעה אכן התיישנה, וכן כי יש לדחות את התביעה גם לגופו של עניין, כפי שאפרט להלן.

סעיף 154 לפקודת המכס

4.כותרתו של סעיף 154 לפקודת המכס [נוסח חדש] (לעיל ולהלן: פקודת המכס) היא "סכסוך בנוגע לתשלום המכס". הסעיף קובע כדלקמן:

"154. (א) התגלע סכסוך בנוגע לסכום המכס או לשיעור המכס המשתלם על טובין מסויימים, או בנוגע לחבות הטובין במכס לפי דיני המכס, רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס, וסכום ששולם בדרך זו ייחשב לגבי בעל הטובין כשיעור המכס הנכון המשתלם על הטובין, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתובענה שהוגשה לפי סעיף זה.

(ב) בעל הטובין רשאי, תוך שלושה חדשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו.

(ג) אין להגיש תובענה להחזרת כל סכום לפי סעיף זה, אלא אם לפני התשלום נכתבו ברשמון הטובין המלים "שולם אגב מחאה" ונחתמו בידי בעל הטובין או בידי סוכנו".

הסעיף מאפשר, איפוא, הגשת תובענה במקרה של מחלוקת בדבר שיעור המכס החל על עסקת ייבוא בתוך שלושה חודשים מיום תשלום המס.

5.התובעת העלתה בסיכומיה שלל טענות כנגד סעיף 154 לפקודת המכס ותחולתו במקרה זה. הפרק הרלוונטי בסיכומי התובעת נושא את הכותרת "סעיף 154 לפקודת המכס הידוע לשמצה". התובעת טוענת כי תקופת ההתיישנות הקצרה הקבועה בו פוגעת באזרח, וכי היה על הנתבעת להביע לידיעת התובעת שקיימת אפשרות להגיע עם הנתבעת להסדר של הארכת התקופה. עוד נטען כי יש לפרש את סעיף 154 באופן המחייב את הנתבעת לפעול בהגינות, וכי יש לראות גם את פניית התובעת אל הנתבעת והתדיינות בנושא כהגשת תביעה. התובעת מפנה לפסקי דין שונים, אולם היא לא הצביעה על פסק דין שבו בוטל סעיף 154 או שנקבע שניתן להתעלם מהוראותיו, על אף מורת הרוח שהובעה כלפי ההסדר שנקבע בו.

ההחלטה מרחיקת הלכת ביותר עליה הסתמכה התובעת, אשר הוגדרה על ידה כצעד המשמעותי ביותר עד כה בנושא", היא החלטה שניתנה בת"א (שלום תל אביב) 11986/08, סניטק נגד מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ, שבו נדחתה בקשה לסילוק תביעה על הסף על סמך הוראות סעיף 154. זוהי החלטה של בית משפט שלום שאין לה מעמד מחייב, מה גם שאין מדובר בפסק דין סופי אלא בהחלטת ביניים בלבד (אם כי בפסק הדין הסופי שניתן בתיק התביעה התקבלה, כך שתוכן ההחלטה לא שונה). מכל מקום, באותו מקרה מדובר על רשימונים משנת 2007 כשהתביעה הוגשה בשנת 2008, ובמהלך תקופה זו התקיימו מגעים בין הצדדים. אין כל מקום להשוואה בין איחור של מספר חודשים בהגשת התביעה, לבין איחור של למעלה משבע ועד עשר שנים כפי שנעשה בתיק שבפני.

6.הנתבעת מצידה טענה כי הוראות החוק הקובעות תקופת התיישנות קצרה להגשת התביעה הן ברורות ויש לעמוד עליהן, וכי שינוי המצב הוא עניין למחוקק ולא לבית המשפט. הנתבעת הפנתה לפסיקה הדנה בחשיבות ההתיישנות והמועדים שנקבעו בחיקוקים בענייני מיסים, ובשיקולים העומדים מאחורי הסדרים כאלה בכלל וסעיף 154 לפקודת המכס בפרט (ראו לדוגמא: עא (ת"א) 3041/04, גסטטנר (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל; תא (ת"א) 1761/06, מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ נ' אופטקס מרכז האבטחה הישראלי בע"מ; תא (חי') 1189-07, מרקיורי מ.ג סחר והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל. ובנוגע להתיישנות בדיני המיסים בכלל: ע"א 3602/97, נציבות מס הכנסה ומס רכוש נגד דניאל שחר, פ"ד נו(2) 297).

7.אני סבורה שיש להעדיף בנושא זה את עמדת הנתבעת על פני עמדת התובעת:

הוראת ההתיישנות סעיף 154 לפקודת המכס נקבעה בחקיקה ראשית. המחלוקת אינה מתייחסת לנושא שולי, אשר יתכן שהמחוקק לא נתן עליו את דעתו, אלא בנושא מהותי, כשההתיישנות היא אחד הנושאים המרכזיים המוסדרים בסעיף. על אף הקושי שבתקופת ההתיישנות הקצרה והביקורת שנשמעה לא אחת בפסיקה, בחר המחוקק שלא לבטל או לשנות את הוראות החוק. זאת על אף שבמהלך השנים נערכו תיקונים שונים בפקודת המכס, וסעיפים שונים אף בוטלו (כולל הסעיף העוקב, סעיף 155 לפקודת המכס). ברור, איפוא, שטענות התובעת צריכות להיבחן במסגרת שקילת הדין הרצוי, אך אינן חלק מן הדין המצוי. תקופת ההתיישנות שבחוק עומדת בעינה והיה על התובעת להגיש את התביעה תוך שלושה חודשים מיום תשלום המכס בהתאם לרשימונים.

8.יש להדגיש כי סעיף 154 לפקודת המכס חל כאשר התגלעה בין הצדדים מחלוקת בדבר תשלום המכס, והוא דורש כתנאי נוסף להגשת התביעה (מלבד מגבלת ההתיישנות הנדונה) תשלום החוב אגב מחאה. מדובר, איפוא, במצב בו המחלוקת בדבר חבות המס ידועה וברורה לצדדים. זאת בשונה ממצבים אחרים בהם התברר ליבואן בדיעבד, לאחר זמן, כי שילם מס ביתר. האחרונים אינם חוסים תחת המתווה שנקבע בסעיף 154 לפקודת המכס, והם כפופים להוראות חוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) התשכ"ח- 1968 (להלן: חוק מיסים עקיפים). סעיף 154 לפקודת המכס מיוחד, איפוא, למקרים בהם תוכן הסכסוך, עיקרי המחלוקת בין הצדדים וסכום התביעה ידועים ליבואן, ובמצבים אלה הדרישה להגשת התביעה תוך פרק זמן קצר אינה כה בלתי סבירה.